בית המקדש

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל עד למאה הראשונה לספירה, כשעל פי המקרא הוא נבנה במאה ה-10 לפנה"ס כהמשך למשכן שילה‏^[1]. בית המקדש שכן בירושלים ושימש כמרכז להקרבת קורבנות, עליה לרגל ותפילה. במקדש כיהנו כוהנים צאצאי אהרן כשלצדם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה‏^[2] לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורההלכה לעם ישראל‏^[3]

בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, על ידי שלמה המלך על הר המוריה. נהוג לתארך את התקופה ל-930-970 לפנה"ס. בית המקדש נחרב על ידי נבוכדנאצר מלךבבל בשנת 586 לפנה"ס. כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוסקיסר, בשנת 70 לספירה.

השם "בית המקדש" מופיע לראשונה בדברי חז"ל. במקרא נקרא המקדש לרוב "בית ה'". על-פי האמונה היהודית, בית המקדש עתיד להיבנות מחדש ביום מן הימים ולשמש מרכז רוחני לעם היהודי ולעולם כולו, וכמקום משכנו של האל‏^[4]

 

 

מצוות בניין בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – מצוות בניין בית המקדש

על פי התורה, משה רבנו נצטווה בהר סיני: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם." (ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק ח') ההדגשה "בתוכם" (ולא "בתוכו") מבטאת את הרעיון (המנוגד לתפיסה האלילית המקובלת בזמן הקדום), שהאל אינו שוכן באופן פיזי במקדש, אלא המקדש מבטא את הקשר של האל לעם ישראל והשגחתו המיוחדת עליהם‏^[5].

	וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם, וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל, בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.
– ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים כ"ו-כ"ח

כדברי שלמה המלך בתפילתו: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ--אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי‏^[6]

ספר החינוך מונה את המצוה ומתארה בצורה הבאה:

	מצות בנין בית הבחירה. לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העלייה לרגל וקבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר: "ועשו לי מקדש". וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשולחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם...
– ספר החינוך, מצווה צה

.

המקדש לאורך הדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – המשכן

המשכן שימש כבית מקדש זמני, לפני בניינו במקום המיועד לו בירושלים. שמו הנוסף של המשכן הוא "אהל מועד": "אהל" - משום ארעיותו; "מועד" - בשל היותו מקום התוועדות, בו נפגש ה' עם משה, ככתוב: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם"‏^[7] בזמן נדודי בני ישראל במדבר, כשנה לאחר יציאת מצרים, הוקם המשכן למרגלות הר סיני, כמקדש זמני, הניתן לפירוק והרכבה וניוד ממקום למקום‏^[8] בני ישראל לקחו אותו עמם בכל מסעותיהם, עד הגיעם לארץ ישראל.

קירות המשכן נעשו מקרשים שנתמכו באדנים ובבריחים, ואילו גג המשכן כוסה ביריעות בד ועור. מידותיו: שלושים אמה אורכו, עשר אמות רוחבו, ועשר אמות גובהו‏^[9] שליש משטח המשכן הוקצה לקדש הקדשים, ושני שלישים לקודש‏^[10] חצר המשכן כללה שטח של מאה על חמישים אמה, והוקפה יריעות בד שנתלו על עמודי נחושת. במרכז החצר עמד מזבח הנחושת‏^[11] לאחר כניסת בני ישראל לארץ וקביעת המשכן בשילה, קיבל המשכן מימד מסוים של קביעות: קירותיו נעשו אבן, ואילו גגו נותר מכוסה ביריעות‏^[12]

בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ והתיישבות בני ישראל במרחביה, ישנה הדגשה על ריכוז הפולחן במקום אחד - "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'"‏^[13]. לאחר הכניסה לארץ וההתנחלות בה, קבעו בני ישראל את המשכן בשילה‏^[14] רק ארבע מאות ושמונים שנה לאחר יציאת מצרים, הוקם מקדש הקבע בירושלים‏^[15] ע"פ חז"ל התקיים המשכן בשילה 369 שנה. משכן שילה פסק מלפעול לאחר שארון הברית הוצא ממנו ונלקח למלחמה, בה נפל בשבי הפלשתים‏^[16] גם לאחר החזרתו לישראל, לא הושב הארון למקומו אלא נדד ממקום למקום, בבית שמש, קרית יערים, בית עובד אדום הגיתי, ומשם העלהו דוד המלך לעיר דוד הסמוכה להר הבית‏^[17] במקביל, גם המשכן וכליו נדדו לנוב (המקראית, מצפון לירושלים) ולגבעון‏^[18] רק לאחר הקמת המקדש בהר הבית בירושלים, שב הארון והתאחד עם המקדש‏^[19]

חז"ל תלו את חורבנו של משכן שילה בפריצות ובביזוי הקדשים שנהגו שם בימי עלי הכהן‏^[20]

בית המקדש הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – בית המקדש הראשון

דוד המלך עשה את ירושלים למרכז מדיני-דתי לממלכת ישראל, העביר אליה את ארון האלוהים והעמיד אותו באוהל מיוחד שנטה לשם כך‏^[21]. כעבור כשלושים שנה, בעקבות חזיון בפי גד הנביא שהורה לדוד להקים מזבח בגורן‏^[22], רכש דוד את גורן ארוונה היבוסי, בנה בו מזבח וקבע: "זֶה הוּא, בֵּית ה' הָאֱלֹהִים; וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה, לְיִשְׂרָאֵל"‏^[23]. בחירת המקום קשורה גם בעובדה שהר המוריה הוא מקום עקידת יצחק‏^[24], ועל פי המסורת היהודית מקום המזבח במקדש היה במקום העקדה ממש‏^[25]. דוד עצמו היה מנוע, בהוראת נתן הנביא, מלהקים את המקדש‏^[26], אולם הוא עשה הכנות רבות להקמתו: ריכוז החומרים, תכנון מערך הכהנים והלויים, הכנת כלי הנגינה, ומסירת תוכנית הבית לשלמה בנו‏^[27].

	וַיֹּאמֶר דָּוִיד, שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ, וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַ-ה' לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל-הָאֲרָצוֹת, אָכִינָה נָּא לוֹ; וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַ-ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר-ה' לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ; לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו מִסָּבִיב; כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא-יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן וַאֲנִי-לוֹ לְאָב; וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל עַד-עוֹלָם. עַתָּה בְנִי, יְהִי ה' עִמָּךְ וְהִצְלַחְתָּ וּבָנִיתָ בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֶיךָ.
– ספר דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוקים ה'-י"א

על פי המקרא, בית המקדש הראשון נבנה בירושלים, על הר המוריה, על ידי שלמה המלך (930-970 לפנה"ס)‏^[28]. שלמה המלך החל לבנות את המקדש בחודש אייר בשנה הרביעית למלכותו. הבנייה נמשכה שבע שנים ומחצה, עד חודש חשוון בשנה האחת עשרה למלכותו‏^[29]. לצורך הבניה גייס שלמה רבבות פועלים, והסתייע בעבודתם ובנסיונם של הצידונים. מקדש שלמה היה גדול ומפואר בהשוואה למשכן: ששים אמה אורכו, עשרים אמה רוחבו, ושלושים אמה גובהו‏^[30]. קירות הבית הפנימיים היו מצופים בזהב‏^[31]. במקדש היו, כאמור, שלושה חלקים עיקריים: האולם - המבוא למקדש. ההיכל - המקום העיקרי לעבודת הקודש, ובו מזבח הקטורת, המנורה, והשולחן ללחם הפנים. הדביר (קודש הקודשים) - משכן ארון הברית והכרובים. הדביר עמד על "אבן השתייה", ששימשה כדוכן לארון‏^[32]. על פי המסורת המקובלת זוהי האבן השוכנת בתוך כיפת הסלע, אולם יש המזהים את מיקום המקדש באתרים שונים על הר הבית. בין הדביר לבין ההיכל הפריד קיר אבן ובו פתח מכוסה בפרוכת‏^[33]. בחצר המקדש עמד מזבח נחושת גדול להקרבת קורבנות, אורכו ורוחבו עשרים אמה, וגובהו עשר אמות‏^[34].

במקדש שלמה היו כמה אלמנטים ייחודיים: בדביר הציב שלמה שני כרובים גדולים עשויים עץ מצופה זהב, שסוככו בכנפיהם על ארון הברית והכרובים המקוריים שהיו במשכן‏^[35]. בהיכל נוספו עשרה שולחנות זהב ועשר מנורות, ובחצר המקדש הציב עשרה כיורים, שהונחו על גבי עשר עגלות נחושת ("מכונות"), כדי לאפשר את הובלת המים ממקום למקום‏^[36]. בפתח האולם עמדו שני עמודי נחושת גבוהים ומעוטרים, ושמם "יכין ובועז". תשומת לב מיוחדת הוקדשה גם לאספקת המים למקדש: הוקמה בריכה ("ים") עשויה נחושת ומורכבת על דמויות בקר עשויות נחושת, שהכילה כ- 50 מ"ק מים, לצורכי המקדש השונים‏^[37]. החידושים הרבים במקדש שלמה קשורים באופן טבעי למעבר ממשכן לבית קבע מפואר, המתאים לעם גדול ומבוסס. שינויים אחדים, כגון ריבוי הכלים בהיכל, מוסברים לרוב על ידי פרשנים מסורתיים בכך שנעשו על פי מסורת או קבלה בנבואה‏^[38]; עם זאת קיימת אפשרות שמותר לשנות מאפיינים שונים של הבניין, כל זמן שהמתאר הבסיסי נשמר‏^[39]. לאחר כמאתיים שנה, בימי המלך יהואש, נעשה "בדק בית" ושיפוץ במקדש, ושוב כעבור עוד מאתיים שנה, בימי המלך יאשיהו‏^[40]. בשני המקרים מתואר איסוף תרומות מהעם ועבודה בהתנדבות לשם כך.

במרבית שנות קיומו של הבית הראשון התקיימו במקביל מקומות נוספים להקרבת קורבנות: בימי ממלכת ישראל הנפרדת מממלכת יהודה היו להמקדשים משלה לעבודה זרה, שהוקמו כדי לבטל את המרכזיות של ירושלים, ובעקיפין של ממלכת יהודה‏^[41]. נוסף על כך, במשך רוב אותה תקופה היה פולחן בבמות גם בתחומי ממלכת יהודה, בעיקר להקרבת קורבנות לשם ה'. המקרא בספר מלכים מרבה לבקר את התופעה של העם ה"מזבחים ומקטרים בבמות"‏^[42]. כך היה עד לימי חזקיהו כאשר נהרסו הבמות, ולאחריהן שוב בימי יאשיהו (לאחר שיקומן בידי מנשה), בהתאם לכתוב בתורה‏^[43] על איסור ההקרבה מחוץ לבית המקדש. מאז נהיה בית המקדש המקום היחיד לעבודת הקורבנות בישראל. על פי המקרא, בתקופות שונות הייתה עבודה זרה בתוך בית המקדש עצמו. כך, בימי המלך מנשה, הוצב פסל האשרה בין כותלי בית המקדש והונהגה עבודת "צבא השמים" ובניית מזבחות לפולחן זה בחצרות בית המקדש.

בית המקדש הראשון עמד על תלו ארבע מאות ועשר שנים. אחרון מלכי יהודה, המלך צדקיהו, מרד בנבוכדנאצר מלך בבל, וזה שלח את שר צבאו,נבוזראדן, לכבוש את ירושלים. לאחר מצור ממושך חרבו ירושלים והמקדש, בתשעה באב שנת ג' אלפים של"ח (על פי התיארוך המקובל במחקר ההיסטורי: 586 לפנה"ס). חז"ל, בעקבות הנביאים, תלו את חורבן הבית בשורה של עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים‏^[44].

בית המקדש השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – בית המקדש השני, מקדש הורדוס

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון, בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, וזאת בתמיכת הפרסיים ועידודם בעקבותהצהרת כורש. המקדש שנבנה בידי עולי בבל היה פשוט וללא פאר. על פי המתואר בספר עזרא (ג, יב), בשעת יסוד ההיכל "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן...בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" לנוכח הפער בין שני הבתים‏^[45]. מן המקורות לא ברור תמיד האם פרט מסוים היה קיים כבר בבית המקדש הראשון או התחדש בבית השני. מרכיבים מסוימים במקדש, כגון צורת דלתות ההיכל, שאובים מתוכנית המקדש העתידי שראה יחזקאל הנביאבחזונו‏^[46].

בבית המקדש השני חסרו ארון הברית והלוחות שבתוכו, וכמה פריטים נוספים שנשמרו בצד הארון: צנצנת המן (מזון שנתן ה' לבני ישראל בדרכם מארץ מצרים לארץ כנען), מטהו של אהרן הכהן, ושמן המשחה, בו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. כמו כן, האורים והתומים לא תפקדו במתן תשובות לשאלות. לעומת זאת, היו במקדש השני המנורה ושאר כלי המקדש, שאין בעשייתם אלמנט שמיימי והם ניתנים לשיחזור. תחת ארון הברית נותרה רק אבן השתייה, ועליה קיימו את המצוות הקשורות בקודש הקודשים ביום כיפור‏^[32].

המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי, והפכו ליצירת פאר, עליה אמרו חז"ל: "מי שלא ראה בנין הורדוס - לא ראה בנין נאה מימיו"‏^[47]. שיפוץ המקדש נמשך גם לאחר מותו של הורדוס, כמעט עד לחורבנו. הרוב המכריע של המידע שבידינו על ממדיו של בית המקדש השני ותוכניתו המפורטת נובע משלושה מקורות:

1. המשנה (בעיקר במסכתות מידות ותמיד), וידיעות נוספות המפוזרות בתלמוד ובמדרש.
2. כתבי יוסף בן מתתיהו (ובעיקר תיאורו בקדמוניות היהודים ספר ט"ו, פרק י"א, ובמלחמת היהודים ספר חמישי פרק ה').
3. הממצא הארכאולוגי.

הארכאולוג מיכאל אבי יונה מוכיח‏^[48] את אמינות התיאור שבמשנה מכך שבכמה מקומות מובאים שם חילוקי דעות לגבי פרטים מסוימים, ומכאן שבמקומות שאין חילוקי דעות - מדובר בעדות מוסכמת ואמינה. לדעתו, בכל הנוגע למבנה המקדש עצמו יש להעדיף את התיאור במשנה על פני תיאורו של יוסף בן מתתיהו, שכן זה לא דייק במספרים, וספרו נועד לנכרים, שלא יכלו לבדוק את אמיתות דבריו, ובפרט לאחר החורבן‏^[49]. לעומת זה, בנוגע למעטפת החיצונית - יש להסתמך על יוסף בן מתתיהו, שכן חז"ל לא סיפרו עליה הרבה.

הר הבית היה ריבוע של חמש מאות אמה על חמש מאות אמה‏^[50]. הורדוס הרחיב אותו והפך אותו למלבני, כפי שהוא כיום‏^[51], אבל תוספת הורדוס לא נכללה בתחום המקודש של ההר. ההיכל היה גבוה מאה אמה, וכך גם אורכו ורוחבו‏^[52]. בין קדש הקדשים לבין הקודש הפרידה פרוכת, כמו במשכן, ולא קיר אבן כמו בבית הראשון‏^[47]. חצר המקדש הפנימית, העזרה שסביב ההיכל, הייתה באורך מאה שמונים ושבע אמות, וברוחב מאה ושלושים וחמש אמות‏^[53]. במרכז העזרה עמד המזבח החיצון, במקום המדויק בו היה בימי הבית הראשון‏^[54]. המזבח היה עשוי אבן, וגודלו הורחב בהשוואה לבית הראשון: שלושים ושתים על שלושים ושתים אמה‏^[55]. בחומה שהקיפה את העזרה שולבו חדרים ששימשו כ"לשכות" לצרכים שונים. בולטת ביניהם לשכת הגזית, ששימשה כמקום מושבה של הסנהדרין הגדולה. בכך הפך המקדש מרכז למשפט ולימוד תורה‏^[56], לצד הקרבת הקרבנות. לצד העזרה עמדה עזרת נשים, במפלס נמוך יותר, וחמש עשרה מדרגות הובילו מעזרת הנשים לעזרת ישראל‏^[57]. עזרה זו שימשה להתכנסויות שונות, כמו בשמחת בית השואבה ומעמד הקהל‏^[58]. מתחם העזרות הוקף בחומה נמוכה (ה"חיל"), והכניסה לנכרים התאפשרה עד לחומה זו בלבד‏^[59].

בימי הבית השני התקיימו במקביל במצרים מקדש יב ומקדש חוניו, שהיוו תחליף למקדש עבור חלק מיהודי מצרים בניגוד לעמדה המקובלת בהלכה. חז"ל אף קבעו, לאור תקדים שקבע המלך יאשיהו בשלהי בית ראשון, שהכהנים שעבדו במקדש חוניו לא יכהנו במקדש בירושלים‏^[60]. מן המאורעות שהתחוללו בימי הבית השני ראוי לציון מיוחד מרד החשמונאים, שבית המקדש היה במרכזו. בשנת 167 לפנה"ס הנהיג אנטיוכוס הרביעי גזירות כנגד קיום הדת היהודית, וביניהן ביטול עבודת המקדש והפיכתו למקום פולחן אלילי‏^[61]. חלק מאוצרות המקדש נשדדו, ובהם מנורת הזהב. עקב כך פרץ מרד החשמונאים, וכעבור שלוש שנים, בכ"ה בכסלו שנת 164 לפנה"ס (ג' תקצ"ז לפי הלוח העברי), טיהרו החשמונאים את המקדש. החשמונאים חידשו את מזבח העולה ושאר כלי המקדש, וחנכו אותם במשך שמונה ימים‏^[62]. בתלמוד הבבלי‏^[63] מסופר, שתחילה נעשתה המנורה החדשה משיפודי ברזל, ורק לאחר ש"העשירו" עשאוה מחדש, תחילה מכסף ושוב מזהב. עוד מסופר‏^[64] על קושי למצוא שמן טהור להדלקת המנורה, ופך קטן של שמן, שבדרך כלל שימש להדלקת יום אחד, הספיק לכל שמונת ימי חנוכת המזבח. אירועים אלה הם הרקע לחג החנוכה.

על פי התיארוך המקובל במחקר ההיסטורי, בית המקדש השני עמד על תילו כ-585 שנים. לעומת זאת על פי מסורת חז"ל עמד הבית 420 שנה בלבד‏^[65]. כתוצאה מהמרד הגדול של היהודים ברומאים, חרב הבית על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בתשעה באב בשנת 70 לספירה (לחשבונם של חז"ל: ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם). לפי עמדת חז"ל, שורש החורבן הוא שנאת החינם ששררה בקרב היהודים בשלהי תקופת הבית‏^[66].

מבנה המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – מבנה בית המקדש

קיימים הבדלים רבים בין המשכן לבין בתי המקדש בירושלים, ובין המקדש הראשון לבין המקדש השני. עם זאת, חוט אחד של מאפיינים בסיסיים ועקרונות משותפים שוזר את כל בתי המקדש, כפי שסיכם זאת הרמב"ם:

	ואלו הן הדברים שהן עיקר בבניין הבית: עושין בו קודש, וקודש הקודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם; ושלושתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל, רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר; וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד, הוא הנקרא עזרה. והכל נקרא מקדש.
– משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פרק א הלכה ה

יש להבחין, אפוא, בין המבנה המרכזי, ההיכל, לבין החצר סביבו, ובין שלושה חלקים בתוך ההיכל. לבו של המקדש הוא המקום המקודש ביותר -קדש הקדשים שבהיכל, ארון הברית. בארון זה נשמרו ארבעה דברים: שברי לוחות הברית הראשונים, לוחות הברית השניים, ספר תורה וצנצנת המן. מעל הארון היו הכרובים - שעל פי האמור בתלמוד‏^[67] היו דמויות עשויות זהב בעלות פני תינוק ופני תינוקת, המסמלים את הקשר בין האלוהים לישראל. ממקום זה היה משה רבנו מקבל את דברי הנבואה, ככתוב: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"‏^[68]. בכל ימות השנה היה מקום זה מובדל בפרוכת בד, שעליה היה רקומים ציורי כרובים‏^[69] הכניסה פנימה לקדש הקדשים מותרת רק לכהן הגדול, וזאת ביום הכיפורים בלבד‏^[70]

לאחריו בקדושה היה המתחם של הקודש, אף הוא בהיכל, ובו היו כלי פולחן שונים‏^[71]: המנורה - מנורת זהב שהודלקה בשמן מדי יום וסימלה את אור החכמה. מול המנורה עמד השולחן, עליו הונח לחם הפנים המסמל את עולם החומר והפן הכלכלי. ביניהם, משוך לכיוון הכניסה, עמד מזבח הזהב- עליו הקטירו קטורת עשויה אבקה מעשבי בשמים, שהפיצה ריח נעים כאשר הונחה על גבי גחלים.

האולם שימש כמבוא להיכל. הונחו בו כלי עזר שונים, כגון שולחנות להנחת לחם הפנים בדרכו אל ההיכל, וביציאתו ממנו‏^[72]

בחצר שסביב המקדש, העזרה, עמד מזבח העולה, עליו הוקרבו הקורבנות מן החי והמנחות. לצדו עמד הכיור, ששימש לרחיצת ידי הכהנים ורגליהם בטרם יגשו לעבודתם.

העובדים במקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

האישים שעבדו במקדש הם כהנים ולויים, ובראשם הכהן הגדול. העבודות החשובות יותר, כגון נתינת חלקים מן הקרבן על המזבח, נעשו על ידי הכהנים.

כהנים